כשאני עושה טעות גדולה אני מענישה את עצמי במתקפה משולחת רסן של ביקורת עצמית.

כזו שמדכדכת ועושה כאב בטן ומובילה לחיטוט מייגע בפרטים שודאי אינו מועיל. שידורים חוזרים של סצינות. התבוססות במחשבות שליליות, כאילו הדברים הרעים כבר קרו.

יצאתי מהפגישה סמוקה מבושה. אאלץ להמתין כמה שבועות עד שיתבהרו התוצאות של הטעות שלי הפעם. לפחות כך נדמה לי, שמדובר בטעות גדולה. יכול להיות שזו טעות קטנה. יכול להיות כמובן שלא יקרה דבר ואף אחד לא ישים לב, אבל אני מתעלמת מאפשרות זו במופגן. מבין שלל התרחישים שרצים לי בראש, אני מופתעת לגלות ששיחת טלפון קצרה ובלתי נעימה אחת שאולי אאלץ לעשות מאיימת עלי יותר מדברים משמעותיים בהרבה שעלולים לקרות. זה רק מביך אותי עוד יותר, סדר העדיפויות התמוה הזה. סדר העדיפויות של הפחד. כנראה שטבעי יותר לפחד ממשהו שמכירים מאשר ממשהו שלא מכירים וממילא אין שום דרך להתכונן אליו. בכל מקרה, הלוואי שיכולתי לעצור את כל הדרמה הזו המתחוללת בתוך הראש שלי כרגע. אני קוראת שוב את מה שכתבתי לכם עד כאן וזה נשמע מאד מאד דרמטי. זה לא.

בעוד כמה שעות זה יעבור.

—

בעוד שבועיים יש לי יום הולדת. בדרך כלל, בשלב זה בשנה, אני כבר מתכננת תוכניות מכאן ועד לירח. אני אוהבת לחגוג ימי הולדת, ואני אוהבת לארח, ואני אוהבת לפגוש את החברים שלי. יום אחד בשנה אני זוכה בכולם יחד. אבל הפעם אני לא מרגישה כלום. כבר כמה חברים שאלו מה אני מתכננת, אבל אני לא מתכננת. ניסיתי להבין ביני וביני למה. מה נשתנה. לא רע לי, ואני לא מצוברחת (על אף התקרית המצוינת לעיל), אז אין איזו סיבה להתחמק מהחגיגות או משהו כזה. פשוט – – – לא בא לי, אני לא מרגישה צורך. כמה מוזר. אולי זה יעבור עד מחר.

—
התמונה צולמה באיזור הכביש העוקף של רחובות, באמצעות אייפון שעליו מולבשת עדשת מאקרו קטנה כזו, בטיול שעשיתי בשבת בבוקר אחרי הגשם, דצמבר 2012.

• iPhone4s,
• אחרי הגשם,
• מאקרו,
• מרחבי רחובות