בשנה שעברה הייתי שותפה להפקה של ליפדאב לכבוד חג פורים, והיה כיף לא נורמלי. הנה מדריך למי שרוצה לנסות גם.
זו הייתה חוויה נהדרת. הייתי חברה בצוות ההפקה (4 אנשים), השקענו המון בארגון ובתכנון מראש, והיינו מאד מרוצים מהתוצאה.
אז מה זה ליפ דאב? קליפ וידאו קצר, עם שיר ברקע, המון משתתפים, וכולם עושים בכאילו עם השפתיים, והכל מצולם בטייק אחד.
ואיך מצלמים ליפ דאב? ככל שמתכננים ומתאמים יותר פרטים מראש, ההפקה עוברת חלק יותר. הנה טיפים והמלצות והלקחים שלי מהעבודה בצוות שלנו:
בחירת שיר: מילים וקצב
- הכי חשוב – בחרו שיר כיפי. המטרה כאן היא להנות. אז בחרו לכם שיר שיעשה שמח, שיעשה חשק, שיר שישרה אוירה טובה.
- כדאי שזה יהיה שיר מפורסם, גם כדי שהמשתתפים יכירו קצת את המילים, וגם כדי שהצופים בבית יהנו לשיר איתכם בקולי קולות.
- כדאי שזה יהיה שיר קצבי, כי זה חלק מהכיף. אבל אסור שיהיה קצבי מדי, אסור שהמילים יתחלפו מהר מדי, כי המשתתפים לא יספיקו להגיד את המילים. אל תבחרו ראפ, זה קשה.
- אל תבחרו שיר מונוטוני שחוזר על עצמו כל הזמן. זה משעמם. נסו למצוא שיר שמתפתח, שמגיע לשיא לקראת הסוף.
- שימו לב למילים. אם אפשר, כדאי לבחור שיר מצחיק, או שיר עם מילים שקל להמחיז (תיאורים גרפיים זה טוב, מטאפורות לא כל כך). כדאי גם לבחור שיר עם הרבה קולות, או קולות ליווי, הרבה כלים שונים. זה יאפשר ליפדאב יותר מגוון, עם יותר אביזרים, וזה גם יותר מצחיק כשהקולות מתחלפים.
תתכוננו: אתם עומדים להתווכח על זה הרבה. לכל אחד יש טעם אחר, וכל אחד יחשוב אחרת. לכן אני ממליצה להיצמד לטיפים האלה ולסנן שירים לא מתאימים. חפשו קצת דוגמאות לליפדאבים באינטרנט ותבינו מיד מה קורה כשבוחרים שיר לא מתאים.
תכנון מסלול
בחירת המסלול מאד חשובה: מסלול משעמם = ליפדאב משעמם. מסלול מסובך מדי = ליפדאב מלא תקלות. מן הסתם, לפעמים יש אילוצים של לוקיישן, אז צריך לנסות להפיק ממנו את המירב.
אז למה כדאי לשים לב?
ראשית, המסלול צריך להיות ארוך מספיק כדי למלא שיר שלם. אל תסתובבו במעגלים, אל תחזרו אחורה.
שנית, המסלול צריך להיות מגוון ומעניין. אחד המקומות הכי טובים לצלם בו ליפדאב הוא אוניברסיטה או בי"ס תיכון. למה? כי יש הרבה מאד בניינים מסוגים שונים, יש חצרות עם דשא, יש מקומות לרוץ בהם, מסדרונות ומדרגות, הכל מהכל… לא פלא שרוב הליפדאבים מצולמים באוניברסיטאות ובמכללות.
קניון, לעומת זאת, זה לא לוקיישן כל כך טוב, למרות שהוא מאד נפוץ. רוב הזמן התפאורה היא חנויות, ועוד חנויות, ועוד חנויות. זה לא מוצלח. אם אתם חייבים קניון, אז נסו לבחור אחד שיש לו מבנה ארכיטקטוני מעניין, מסדרונות ומעברים ופיתולים, כדי שיהיה קצת גיוון.
משרדים / בניין משרדים זה גם נפוץ, במיוחד לליפדאבים שמצולמים במקומות עבודה. החשש הוא שאם עוברים רק בין החדרים, זה אפור ומשעמם. גם אנחנו ניסינו להתמודד עם קושי כזה. נסו לתכנן מסלול שיעבור דרך כמה שיותר חדרים שונים: מטבח, שירותים, מקלט, מרפסות… שלבו מדרגות, סולמות, מחילות, פיתולים דלתות נפתחות, חלונות, מעליות. בקיצור, לגוון, לגוון, לגוון.
ולמרות הצורך בגיוון, שימו לב שהמסלול לא יהיה מסובך מדי. אל תשכחו שאנשים יצטרכו לרוץ מסביבכם כל הזמן. הם צריכים להיות מסוגלים להגיע בקלות אל מול המצלמה כשיגיע תורם, ולברוח מהמצלמה בקלות כשיסיימו.
באשר לסוף המסלול – נסו לתכנן כך שהוא יסתיים באולם או בחלל גדול מספיק כדי לצלם את כל המשתתפים בתמונה קבוצתית. לא חייבים, אבל זה סיום מאד מקובל לליפדאבים.
לוגיסטיקה והתארגנות מוקדמת
משתתפים: לדעתי כמות האנשים המתאימה היא בין 50 ל100. פחות מ50 זה מעט מדי, הם יצטרכו לרוץ במעגלים סביב המצלמה. יותר מ 100? צריך שיר ארוך מאד, או אפילו שני שירים, או לתת לאנשים לשיר כל משפט בקבוצות קטנות במקום סולו…
אביזרים: נסו לאסוף כמה שיותר אביזרים, כלי נגינה, תחפושות ופיאות, נצנצים… השקיעו מחשבה איך אפשר להמחיז כל שורה בשיר. עם חפצים? בריקוד קבוצתי? עם שלטים?…
חלקו את השורות של השיר בחכמה: שורה אחת אחד לכל משתתף. כלומר 3-5 מילים. אל תחלקו שורה אחת לשני אנשים, כי הם לא יספיקו להתחלף בינהם, וזה בדוק. יש מספיק ליפדאבים שם בחוץ שתוכלו לראות, שבהם האנשים לא מספיקים להיכנס לפריים ולהגיד את שתי המילים שלהם.
סמנו את המסלול, סמנו על המסלול מי נכנס ומתי. אנחנו הדבקנו מסקינטייפ על הרצפה (כמו שעושים בקולנוע…), כדי שאנשים ידעו בדיוק איפה לדרוך כשמגיע תורם. בכלל, אחת המפיקות עברה בין המשתתפים אחד אחד ו-וידאה איתו שהוא יודע בדיוק מה הוא עושה ומתי.
צילום
המצלמה צריכה להיות יציבה מאד. אם יש לכם חצובה מייצבת (סטדיקאם) מה טוב. אבל זה ציוד יקר, ולא לכולם יש. אם אין לכם מייצב, נסו לחבר את המצלמה לחפץ כבד כלשהו (כמו חצובה), זה יצמצם רעידות קטנות.
כשאתם מצלמים, שימרו על מרחק סביר מהמשתתפים. אם מדובר בחלל סגור כמו מסדרונות וחדרים – משהו כמו מטר בערך. אם אתם מצלמים בחוץ, אז אפשר אז שנים או שלושה מטר. אל תתקרבו יותר מזה! אתם לא רוצים לראות להם את הנחיריים. אתם רוצים לראות את התפאורה, ואת הרקע, ואת האנשים הרצים ברקע. חוצמזה שהרבה יותר קל להתנהל כשיש מרחב לנוע, גם לצלם וגם למשתתפים.
השתדלו לא לרוץ, למרות שזה האינסטינקט. מדובר על צילום וידאו ולכן כל התנועות צריכות להיות איטיות ורגועות, מינימליות, כדי למנוע עד כמה שאפשר רעידות ומריחות. אסור לצלם לפצוח בריצה פתאומית, אסור לו לעשות תנועות חדות מדי, זה פשוט לא יוצא יפה.
חזרה גנרלית
חייבים לעשות חזרה כדי לבדוק את המסלול, את התזמון, את חלוקת השיר, ואת הצילום. אספו את צוות ההפקה, התקדמו לאורך המסלול "על יבש", כשהשיר מתנגן ברקע, ואתם מדמיינים את האנשים קופצים מולכם.
- האם המסלול יוצא כפי שתכננתם? האם אתם מספיקים להגיע לכל נקודה שרציתם?
- האם אנשים מספיקים להיכנס לפריים כשמגיע תורם, ולשיר את השורה שלהם? אם חילקתם שורות קצרות מדי, אתם תרגישו בכך מיד.
- האם המסלול עומד בזמנים? מדדו את הזמן. חייבים למדוד! חייבים לוודא שהמסלול עומד בקצב ובזמן של השיר.
- האם הצלם מצליח לנוע בקצב טוב לאורך המסלול? החזרה תסייע לו לדעת בדיוק באיזה קצב לרוץ, מתי לפנות, לאן לפנות, ובאיזה קצב להסתובב.
עוד סיבה טובה שכדאי לוודא שהצלם מכיר את המסלול – כדי שלא יהיה מופתע בעת הצילומים עצמם. חלק מהמשתתפים יעשו טעויות, למשל יכנסו ברגע הלא נכון או יפספסו לחלוטין את הכניסה שלהם, אין מה לעשות. הוא צריך להיות עירני מספיק כדי לפצות על הטעויות האלה ולא לצאת מהקצב. אם הצלם יוצא מהקצב, או לא מתקדם מספיק מהר – זו טעות נגררת! כל מה שבא לאחר מכן ישתבש.
בחזרות ובצילומים חילקנו את התפקידים בינינו כך: מפיקה אחת רצה לאורך המסלול והדריכה את המשתתפים מתי מגיע תורם לקפוץ מול המצלמה (אי אפשר לשמוע אותה בסרטון כי ממילא מחליפים את הפסקול בשיר). תפקידי היה לרוץ עם המצלמה, ומפיקה נוספת, רצה עם המוסיקה ברקע כדי שהמשתתפים ישמעו, ובמקביל הדריכה אותי מתי לפנות ולאן. זה עבד מצוין.
סיכום
אז שוב – השורה התחתונה היא, שכמה שצוות ההפקה מתארגן יותר מראש – יותר טוב. מפחית את הסיכויים לטעויות, ומקצר באופן משמעותי את יום הצילומים. להפיק יום צילומים ל50-100 אנשים זה לא טריויאלי בכלל, שלא תטעו. אנחנו היינו מאד מאורגנות ויום הצילומים שלנו נמשך בערך 4 שעות סך הכל, כולל הכל (כולל כינוס המשתתפים וההסברים וכו'). זה יצא על הקשקש, כי זה בדיוק היה הסף שבו המשתתפים שלנו התחילו להתעייף.
קחו בחשבון שתזדקקו ל2-4 טייקים. הראשון יהיה בלאגן שלם, השני יהיה הרבה הרבה יותר טוב, והשלישי כבר אמור להצליח. בסופו של דבר בשלב העריכה תבחרו את הטייק המוצלח ביותר, ותחליפו את פס הקול שלו בשיר. בכל טייק אנשים יעשו טעויות, לא יהיה טייק מושלם. אז אל תמשיכו עוד ועוד כי אין טעם ואין כח. תעצרו כאן, ותסיימו בטעם טוב. העיקר להנות!
חג פורים שמח 🙂
—
התמונה צולמה במדרחוב נחלת בנימין שבתל אביב, בפורים, מרץ 2006, באמצעות מצלמת פילם חד פעמית.