אחרי זמן רב שבו לא הרשיתי לעצמי, התגנבה לליבי היום ציפייה קטנה. מהר מאד הצטערתי שהרשיתי לה.

אני כל כך אוהבת ציפיות. יש ציפיות כאלה, שפשוט ממלאות אותי בהרגשה טובה ובחלומות. לפעמים, לקראת אירוע מסוים, הציפיות שלי עולות וגובהות יותר ויותר, עד שהן מפסיקות להיות מציאותיות, ואז – אז הן מתחלפות בפנטזיה, דימיון, חלום, סצינה מסרט. וזה כבר לא משנה לי בכלל, מה יקרה או לא יקרה בחיים האמיתיים, כי בתוך החלום הזה, אני מאושרת.

אבל לא תמיד זה ככה. יש ציפיות כאלה, שמכאיבות לי נורא. אני נזהרת מהן. לא מרשה להן להתגבש. מדחיקה אותן, מפוררת אותן לפירורים קטנים ולא מזיקים. אם הן יכנסו אל המחשבות שלי, אני אקווה וארצה מאד, ובסוף… בסוף אני עלולה להתאכזב.

.

היום בירכתי על רגע אחד, שלדקות קצרות שימח אותי מאד. מזמן כבר לא חויתי רגע כזה. חייכתי, והצעדים שלי נעשו קלים יותר, ומזג האויר היה נעים לי. ואז חשבתי – זהירות; כל כך הרבה עוד יכול להשתבש בדרך.

..

חצי שעה לאחר מכן התחוור לי, שהדברים כבר לעולם לא יהיו כפי שאני רוצה. וזה כאב, כן. כל מה שנשאר לי מהרגע ההוא היא החצי שעה הזו, של אי הוודאות לפני שהתקבלה תשובה. אבל הרי גם במהלכה לא הרשיתי לעצמי להיות מאושרת.

***

התמונה צולמה בנובמבר 2001, ככל הנראה בפילם שחור לבן, בעת טיול עם חברים באיזור הרי אילת והערבה.

• Minolta 404si,
• אילת,
• פילם,
• שחור לבן