קצת הגיגים לא מסודרים על מחאת האהלים בשדרות רוטשילד.
וואו, כמה אנשים
לפני שבוע וחצי הלכתי לבקר במאהל בפעם הראשונה. הספקתי לשמוע עליו כמה דברים, אבל לא הייתי משוכנעת שמדובר במשהו רציני. מי ששיכנעה אותי רצתה שנלך בשעות הצהריים, ואני חשבתי שלא נמצא שם אף אחד, כי כולם בעבודה. אבל טעיתי; היה מלא, והגענו בזמן כדי לצפות בהכנות ההמוניות לארוחת הערב, והלכנו לאורך השדרה, ומחציתה הייתה מלאה אהלים. היה מאד מרשים.
במוצ"ש הלכנו להפגנה. העיתונים דיווחו על עשרים אלף אנשים. היו הרבה יותר אנשים משציפיתי. בעיני זה היה מאד מרשים. העצרת עצמה, לא כל כך. הרבה סיסמאות ריקות נצעקו, והקהל הריע כתגובה על כל משפט כמעט, לא משנה מה. בעצרת ניתן היה להבחין בקבוצות המניפות שלטים פוליטיים שאינם קשורים למחאת הדיור.
אתמול הלכתי שוב לבקר במאהל. רה"מ פירסם לפני כמה ימים את ההצעה שלו לרפורמה, ואני חשבתי שזה יוביל לדעיכה של המחאה, לירידה מסדר היום הציבורי. הרי כל שינוי בתחום צפוי לקחת לא פחות מכמה שנים, אין איזה פיתרון קסם שיזרקו לאויר וכולם יחזרו הבייתה מאושרים. אבל גם פה טעיתי; לתדהמתי בשבוע הזה שעבר, המאהל הכפיל את עצמו. אהלים כמעט עד סוף השדירה, ולא רק באמצע אלא גם בצדדים. המוני אנשים. אלפי שלטים ומודעות מכסים כל אהל וכל עץ וכל ספסל וכל גדר. כמעט כל אוהל תולה איזה שלט או קישוט או תמונה, שמבדילים אותו מהשאר. חלק מגדילים לעשות וכותבים את משנתם או את רשימת הדרישות שלהם על פוסטר ומניחים אותו על דופן האהל. מרשים.
קבוצה אחת גדולה, או הרבה קבוצות קטנות?…
התבוננות מעמיקה יותר גילתה שככל שמתקדמים לאורך השדרה, השלטים והמודעות מפסיקים להתעסק במחאת הדיור, ועוברים להתעסק בנושאים אחרים. כל קבוצת אהלים מהווה מעין קהילה קטנה, וכל קהילה כזו מייצגת מחאה אחרת. אני מניחה שזה נובע בגלל שהמחאה כל כך אמורפית וחסרת הגדרות ואג'נדה ברורה, אז יש מקום לכולם. ראיתי קבוצה של שניים שלושה אהלים, שדייריהם מניפים שלט לשחרור פולארד. אחריהם, עמדה של ארגוני זכויות לבעלי חיים. עוד בהמשך, קבוצת אהלים של אבות גרושים המוחים על הניתוק מילדיהם. קבוצה אחת קוראת ל"מהפיכה של אהבה" כאילו היו היפים שרק רוצים שלום וסקס וחופש והשאר יפתר מעצמו. לאורך השדרה, צעדה על מחאת הדלק. וזה עוד לפני שהתחלתי לדבר על קבוצות פוליטיות עם מגוון אג'נדות מקצוות הקשת. מה מאחד את כל אלה? מחאת הדיור? לא. התבוננות קצרה בכל הקבוצות הקטנות האלה מבהירה שלא. כל אחד פה מסיבותיו שלו. כל אחד מוחה על מה שהכי דחוף לו. הדבר היחידי שמאחד אותם זה התסכול.
עדיין לא החלטתי מה אני חושבת על המחאה. בהתחלה חשבתי שאני תומכת, עכשיו קצת פחות.
פה ושם אני קוראת אנשים שכותבים שהם נוטשים את המחאה, כי ארגון זה וזה / נציגים אלו ואלו מנסים להשתלט עליה. זו באמת תחושה שעולה בבירור בביקור בהפגנה או במאהל: בצעדה הגדולה מככר הבימה לככר המוזיאון, היו הרבה קבוצות כאלה, שניסו (ועדיין מנסות) לנכס את המחאה לעצמן. כנראה שיש ארגונים איזוטריים שמאד מתוסכלים שלכל הפגנה שלהם מגיעים רק עשרים אנשים, אז פתאום כשהם רואים הפגנה של עשרים אלף אנשים, הם מתרגשים ומתבלבלים וטועים לחשוב שכולנו חושבים כמוהם ובאנו בשבילם, ולא, נניח, בשביל מחאת הדיור.
דומה שכל המחאות בארץ התנקזו למאהל הזה. קשה לי עם זה שמחאת הדיור כל כך לא מוגדרת. קשה לי השימוש בסיסמאות ריקות. אין לה גבולות, והיא גדלה וגדלה בלי שליטה, ועוד ועוד מחאות שונות משתרבבות פנימה. בפייסבוק צצות קבוצות מחאה חדשות בכל יום. הגדילה לעשות אחת שקראה לשביתה כללית. למה? לא בגלל הדיור, בגלל הכל! הכל רע, בואו נמחה. הדיור רע לנו, והחינוך רע לנו, ומערכת הבריאות רעה לנו, והתחבורה הציבורית רעה לנו, ומחירי החיתולים… מתישהו הפסקתי לקרוא, מצטערת. כן, יש המון בעיות. כן, כולנו עצבניים. אבל בחייאת, מחאה על הכל ביחד?… בסוף הבלון יתפוצץ. אי אפשר לפתור את כל הבעיות בבת אחת.
נציגי הממשל מופתעים מהמחאה, היא נראית להם לא פרופורציונית. המוחים בוודאי יטענו שנציגי הממשל מנותקים מהמציאות. זה יכול להיות נכון, אבל מה מוזר? שבזמן שעשרות אלפי ישראלים מוחים על הדיור, מספרי שיא של נוסעים מבקרים בנתב"ג, ביום אחד. עלייה משנה שעברה. מוערכת תנועה של 2.8 מליון איש בשני חודשי הקיץ. כולם מהמאיון העליון? בוודאי שלא. יש חפיפה בין המוחים לבין הטסים? אני מנחשת שיש. אי אפשר שלא להרים גבה. אם המצב בארץ באמת היה כזה קשה, שוק התיירות היה סובל.
כמה זמן יחזיק המאהל מעמד?
מעניין יהיה לגלות. האם יהיו למחאה הזו תוצאות חיוביות? מעניין יהיה לגלות. אני קוראת את העיתונים כל יום, ולדעתי העיתונאים מאד מבולבלים בעצמם. אני בעיקר סקרנית לראות מה יקרה. נחכה ונראה.
***
צולם בתל אביב, מחאת האהלים בשדרות רוטשילד, יולי 2011.
אני אומנם מגיב לזה באיחור של יותר משנה אבל צריך לשים לב לדברים – החופשות בחול מאד מאד זולות יחסית למחירי הדיור (אפילו יחסית לשכר הדירה) אז ברור ש2 מיליון אנשים נוסעים לחול בקיץ וברור שאותם אנשים לא יכולים להרשות לעצמם לקנות דירה. חברים מהעבודה אמרו לי לפני שנה שלא צריך לגור בשינקין ואני יכול לקנות דירה זולה יחסית בשדרות או ערד או קצרין והם צודקים. אם המדינה הייתה מקימה שם מרכזי הייטק שאנשים כמוני גם יוכלו לעבוד שם. אבל אין ממשלה בישראל. יש רק ריאלטי גדול של השרדות.
אכן כתבתי את זה לפני שנה… כשהיו לי לבטים מאד גדולים לגבי המחאה (גם היום יש לי, אבל מסוג קצת אחר). בסך הכל אני חושבת שהמחאה מוצדקת. וברור לי שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו טיסה לחו"ל אבל לא מתקרבים להיות יכולים לקנות דירה. מה שניסיתי לבטא הוא, שיש כאן קושי לאנשי מעמד הביניים לשכנע את הממשלה / שאר הציבור שהמצב הכלכלי לא טוב ושהמחאה מוצדקת, כשכל כך הרבה אנשים טסים לחו"ל. אני אגיד אף יותר מזה: אני חושבת שקשה לנו לשכנע את עצמנו. זה נכון שטיסות זה משהו הרבה יותר זול היום מאשר פעם, אבל זה עדיין נתפס כסוג של מותרות.