השותפה שלי המליצה עליה ואמרה שאנחנו חייבות ללכת לראות.
וכך עשינו. כלומר דחינו ודחינו כמעט כל הקיץ, עד היום האחרון בהחלט של התערוכה. יום שבת האחרון של אוגוסט. ישבנו הבנות ביחד לארוחת בוקר, ואז נסענו במיוחד למוזיאון ארץ ישראל בתל אביב (זה שליד הפלנטריום). התערוכה הזו לבדה הייתה פתוחה עד מאוחר, אחרי כל התערוכות האחרות, ולכן כרטיס הכניסה היה זול יותר (25 ש"ח).
לא ציפיתי להרבה, אבל נהניתי מאד.
התחלנו את המסלול מה"נקודה הישראלית". בדרך כלל בתערוכות מסוג זה הצד הישראלי של התערוכה חלש יותר, אבל הפעם אני חייבת להודות שאכלתי את הכובע. פשוט סטים נפלאים. צלמים נהדרים יש לנו בארץ. כמה מהתמונות שהכי אהבתי בתערוכה הזו היו דווקא בצד הישראלי.
החלק הבינלאומי של התערוכה גם הוא היה מדהים, אבל לצערי הוא היה מאורגן בצורה הרבה פחות טובה. התמונות הודפסו בקטן (חלק בגודל A3…). הן היו תלויות על הקיר במרחקים קטנים מאד אחד מהשני, כך שקשה היה להתרשם וכולם הצטופפו. התאורה על כל תמונה לא הייתה טובה וסך הכל היה חשוך. צילומי טבע אמורים להיות מרהיבים ומרשימים ועוצרי נשימה, ולשם כך יש להדפיס אותם בגדול, וליצור מספיק מרווח בינהן, ולהאיר אותם היטב. זה פאשלה של המוזיאון והאוצרים. אם החלל המיועד לא היה גדול מספיק, צריך היה לבחור חלל גדול יותר.
בכל מקרה – תערוכה טובה, כאמור מאד נהניתי. זה גרם לי לחשוב על עוד תערוכה שנתית מפורסמת, World Press Photo, שאני הולכת אליה כמעט בכל שנה כבר עשור, אבל ממנה אני כבר לא נהנית. היא מאכזבת אותי יותר ויותר משנה לשנה. אמנם תמיד יש הברקות או יצירות מרגשות, אך הן בודדות. הרוב נעשה יותר ויותר אלים, וולגרי, בוטה, מגעיל. זה משקף ככל הנראה מגמה רחבה יותר בעיתונות העולמית (והישראלית), הכתובה כמו גם המצולמת – העיקר הוא לזעזע, לא משנה מה התוכן או המטרה. התוצאה היא מפגן פורנוגרפי של אלימות. לדוגמה (אל תקראו את ההמשך אם יש לכם קיבה חלשה, פשוט דלגו לפיסקה הבאה) – לפני שנתיים הייתה סדרת תמונות מאד גרפית של אדם המוצא להורג בסקילה באבנים. השנה הייתה תמונה של חלקי גופות מוטלים ברחוב. ממש כך, לא תמונה עם ערך צילומי כלשהו, ואפשר בהחלט להתווכח אם יש לה איזשהו ערך חדשותי. פשוט תמונה שנועדה לגרום לנו להתחלחל, וזהו. בנקודה הישראלית של התערוכה זה אותו הסיפור בדיוק, והשנה התנוססה בענק תמונה של אדם עולה באש. יש לציין שתמונה זו צונזרה ע"י רוב כלי התקשורת במקור.
זה נכון שתערוכה שעיקרה חדשות מהעולם לא צריכה להיות כולה סטרילית ומגוננת על צופיה והכל ורוד וחדי קרן ודובוני אכפת לי. אבל אני בהחלט מצפה מאוצריה לאיזון בסיסי – לא הכל רע בעולם! יש גם הרבה יופי, והרבה אהבה ואדיבות ורוח אנושית וספורטיבית שאפשר לתעד. אבל החלק הזה מצטמצם יותר ויותר משנה לשנה, עד שמתקבל מבחר הנוכחי בלתי מייצג, ודי מדכא.
בשנה הבאה כנראה כבר לא אלך לתערוכת WPP, אלא לתערוכת צילומי הטבע.
***
בתמונה: עדר עזים בגליל המערבי, צולם בחודש יולי 2013.