יום אחד השבוע, חזרתי עייפה מהעבודה, ונזכרתי ששכחתי לעשות קניות. אז יצאתי שוב.
צעדתי בדרך למכולת עם אזניות, מתעלמת מהסביבה שלי. ואז נעצרתי פתאום. לא יודעת מה זה שתפס את מבטי, מעין ציור קיר כלשהו. משמאלי עמדו סורגים לבנים גדולים. הם הסתירו חלל כלשהו. לא באמת הסתירו, אבל… הוא נעלם מעיני עד עכשיו, אפילו שאני עוברת פה פעם בשבוע בערך.
הצצתי פנימה. זו הייתה מעין מרפסת, חדר פתוח, שריצפתו היא דֶק מעץ. הסורגים הכבדים כנראה הותקנו כדי למנוע השחתה, כי על הקירות היה גרפיטי. ועל הקרקע, כיסאות בר נפולים ושבורים. וחתיכות עיתון ישן שנרטב מתישהו. ללא ספק המקום עמד כך, מוזנח, זמן מה.
בתי קפה שנסגרו אני רואה בעיר כל הזמן, זה לא חדש. אבל הפעם לא הרפיתי.
אני מכירה את המקום הזה.
זיכרון ישן צף בזיכרוני פתאום. שברי תמונות מהעבר התערבבו עם המראה שנגלה לעיני עכשיו. אין כאן חלונות, רק סורגים; אבל נדמה היה לי כאילו אני ניצבת מול שמשת זכוכית גדולה, שהתמונות המטושטשות מהעבר שלי מוקרנות עליה כמו סרט, חצי שקופות, ומבעדן אפשר לראות את המקום הנטוש הזה. הנה אני – ישבתי… פה? או אולי פה, מימין? איפה שהכסא הנפול הזה… והוא? הוא ישב שם, לידי. הנה משמאל. והיא, ישבה מולי. הרחוב נראה קצת אחרת אז; כשהגעתי, הוא כבר היה כאן. וניפנף לי מרחוק, וחייך. ואני שמחתי לראות אותו. והזמנו שלושתנו סנדוויצ'ים, או אולי סלט, מסביב שולחן עגול קטן. ממש פה על הדק מעץ, שעכשיו מלוכלך מאבק ובקוע קמעה. ואנשים ישבו גם על הבר, שם בפנים, איפה שמונח עוד כסא הפוך. לאורך הקירות מכוסי הגרפיטי, עמדו עציצים גבוהים באדניות, אדניות שעכשיו עומדות ריקות כמו תעלות בחומת העץ. ומלצרים התרוצצו מסביבנו, והכל היה מלא צלילים וצבעים, כחול וירוק, ושיחה נעימה.
כמה דקות עמדתי שם, מול בית הקפה הנטוש הזה, כשצהרי קיץ חם ונמרץ התערבב בעיני רוחי עם ליל חורף עייף. עד שהמראות נעלמו, שברי הזיכרון התעמעמו, והמשכתי ללכת.
***
צולם בינואר 2011, בשדה התעופה בן גוריון.