זה היה שבוע מוזר. במשך כשבוע, אנשים מסביבי אמרו לי דברים… טובים.
באמת שהכל במקרה. הראשון החמיא לי על העבודה שלי. זה היה נחמד לשמוע. השניה, חברה טובה, אמרה לי מילים יפות על החברות בינינו. זה ריגש אותי. השלישי, איתו עבדתי בעבר, המליץ עלי במילים מאד חמות. גם זה היה מפתיע ומרגש.
דברים כאלה לא קורים לי בכל שבוע. הצטרפות המקרים המוזרה הזו גרמה לי להרגיש טוב מאד. שמחתי מאד. אבל בתוך תוכי גם חששתי קצת. חששתי שאחרי העליה, תבוא ירידה. ליתר דיוק, חששתי, שכל הטוב הזה נועד לרכך אותי, לקראת משהו רע, או לא מוצלח, או פוגע. מישהו שם למעלה רוצה לעזור לי, להכין אותי, כדי שמאוחר יותר, כשיקרה הדבר הלא מוצלח, יהיה לי קל יותר להתמודד איתו.
ובאמת אחרי כמה ימים, קרה דבר לא נעים. לא אסון, ולא טרגדיה, חלילה. אבל פגיעה כלשהי. מכה לאגו. מסוג הדברים שגורם לאדם לפקפק בעצמו. תסלחו לי שאני לא מפרטת. בהתחלה לא קישרתי, לא זכרתי את הדברים הטובים שקרו ימים ספורים קודם לכן. אבל הנה השבוע נזכרתי ברצף המשונה. והנה, השבוע, אני מזכירה לעצמי, שגם אם עבר עלי משהו רע, יש אנשים מסביבי שאוהבים אותי ומעריכים אותי, וסך הכל אני ממש ממש בסדר.
***
צולם באוטובוס מאילת לתל אביב, מיד לאחר ראש השנה תשע"ב. אוקטובר 2011.