פעם היה לי בלוג. ולא סיפרתי עליו לאף אחד (כמעט).
כתבתי בו במשך שנה, בערך. וצילמתי. סך הכל פירסמתי מעט, אבל הרוב היו דברים אישיים. אולי בגלל זה לא הייתי מוכנה לגלות לאף אחד (כמעט).
זו הייתה שנה לא קלה עבורי, מתחילתה ועד סופה. רצופה כשלונות, חוסר ודאות, חוסר אמונה, והסתיימה בכאב לב. ואחריה הפסקתי לכתוב, והפסקתי לצלם, למשך תקופה לא קצרה.
השנים עברו, והזמן עשה את שלו, והיום הכל טוב. ככה זה עובד, כנראה: נוטעים שורשים במקום אחר, וצומחים מחדש.
ישבתי לקרוא הבוקר חלק מהדברים שכתבתי שם. מצד אחד, זו הייתה הרגשה טובה לדעת שהכל השתפר מאז. מצד שני, הבחנתי שיש דברים שלא השתנו. דברים מסוימים באופי שלי, והאופן שבו אני חושבת. דילמות שהתמודדתי איתן אז, ונשארו בלתי פתורות גם היום. הבטחות שהבטחתי לעצמי אז, ועדיין לא קיימתי. יש בזה משהו מאכזב. לשעה קלה תהיתי האם אהיה מוטרדת מאותן מחשבות בכל שנה מחדש, בלי להתקדם. רוצה לקוות שלא.
–
עד היום בבוקר, הוא היה עדיין שם, הבלוג הישן הזה. מחשבות שחשבתי, חוויות שחוויתי במשך שנה, כולם ארוזים באתר ישן. לא נגעתי בו עד עכשיו. היום גיביתי את מסד הנתונים, גיביתי את התמונות, דחפתי את הכל בתיקיה בארכיון, ומחקתי. מחקתי הכל. זה לא כאב אפילו קצת.
–
זה יכול להיות תרגיל טוב: לחזור לכאן בשנה הבאה, ולקרוא מה כתבתי, מההתחלה. פסח, כידוע, זה זמן מצוין לשאול "מה נשתנה?".
***
התמונה צולמה באילת, אוקטובר 2008.