האפניים שלי חזרו מתיקון. וסוף סוף ניסיתי את תל-אופן.
הן צריכות להיות די זקנות כבר, האפניים שלי. אני לא יודעת בנות כמה, אבל יש כמה שנים טובות. סבא וסבתא מצאו אותן במחסן והביאו לי. קצת שיפוצים, קצת החלפת חלקים, והן שימשו אותי יופי במשך חצי שנה. בכל פעם שלקחתי אותן למלא אויר, או לתיקון, בעלי החנויות היו מצחקקים ומעליבים אותן. אבל לא אכפת לי שהן לא הכי יפות בעיר, העיקר שהן נוסעות, העיקר שאני מגיעה ממקום למקום.
(איך עדיין לא נתתי להן שם? ממש קשה להתנסח בפוסט הזה בלי שם. המממ… נלך על "אליוט". עכשיו אפשר להמשיך).
לפני חודש בערך הפדלים של אליוט התחילו לחרוק. חריקה כואבת כזו, של מאמץ, ושחיקה. כל סיבוב של הפדל אאאעהעאבאעאהאאברררררררר. כל דיירי הרחוב ידעו בדיוק מתי אני הולכת ומתי אני באה. לפעמים אני חוזרת מאוחר בלילה, הם כבר ישנים, לא נעים. בעיר אנשים שומעים אותי מתקרבת ממטרים, אפילו לא צריך פעמון. לקחתי את אליוט לתיקון והתחננתי שיבדקו, אבל בעלי החנויות התעקשו שאין מה לעשות, רק להחליף את כל המנגנון, וזה כמובן לא ישתלם, אז עדיף לקנות זוג חדש. סירבתי. אני לא מוכנה לוותר על אליוט עדיין. עד שיום אחד, התקלקל בלם היד. על זה כבר אי אפשר להבליג. למזלי פתחו חנות אפניים חדשה ממש ממש ליד הבית, אז ברגע שמצאתי זמן לקחתי אותן לשם. החליפו את בלם היד, שימנו את הפדלים, והכל עובד יופי. אליוט מבסוטה, אני מבסוטה.
בסוד אני יכולה לגלות לכם, שבשבוע שאליוט עמדה חסרת מעש בחצר (בגלל בלם היד המקולקל), הזמנתי מנוי שנתי לתל-אופן. אתמול קיבלתי את המפתח בדואר, והיום יצאתי לנסיעת מבחן. אז הנה סקירה קצרה של חווית התל-אופן הראשונה (והשניה) שלי:
- האפניים יחסית מאסיביות, כבדות. השילדה רחבה. צריך קצת כח כדי להזיז אותן מהמתקן שלהן. צריך גם כח בידיים כדי לשלוף את המנעול החוצה. בפעם הראשונה כמעט ולא הצלחתי. אחרי קצת תרגול הבנתי את הקטע.
- הכסא האחורי, זה שלכאורה מיועד לתיקים, נראה די מצחיק, ולא מי יודע מה בטוח. לא רציתי לשים עליו את תיק הגב שלי. הייתי מעדיפה בהרבה לו הייתה סלסילה, כי בה אפשר לשים גם חפצים קטנים יותר, כמו בקבוק מים או שקית, וכו'.
- הכידון נמוך. זה מחייב רכיבה בהישענות קדימה. לא מצאתי האם יש דרך להגביה אותו. קצת חבל, כי אני אוהבת לרכב זקוף, ולא בהישענות קדימה.
- הידיות רחבות, כך שכפות הידיים יכולות להשען עליהן. בשתי הידיות יש בלמי יד. עובדים יופי. קל להתרגל. בידית השמאלית יש פעמון, והוא חזק מאד ועובד יופי. בידית הימנית יש גלגל הילוכים. עובד יופי. המעבר בין הילוכים אחלה.
- הכידון מסובב את הגלגל הקדמי ימינה ושמאלה מאד בקלות. יותר מדי בקלות. הגלגל חלק ואינו מתנגד. זה היה לי קצת לא נוח, תנועה הכי קטנה לא נכונה והגלגל הקדמי פונה בחדות הצידה. במקרה הטוב הצלחתי להתאזן אחרי רגע או שניים, במקרה הרע כמעט איבדתי שליטה ובלמתי.
- המושב היה לי לא נוח. אפשר אמנם לכוון את הגובה שלו, אבל לא מצאתי גובה שהיה לי נוח. הגבהתי אותו כדי לפצות על הכידון הנמוך, ואז היה לי הרבה יותר נוח לרכב, אבל קצת קשה לעמוד (ברמזור למשל) כי הרגליים כמעט לא מגיעות עד הקרקע. הבנתי שכדאי לקחת בחשבון שבכל פעם שלוקחים אפניים חדשות צריך להשקיע שתי דקות לכוון את המושב שאנשים אחרים כיוונו קודם.
- הפדלים עובדים יופי, הנסיעה חלקה וקלה. אין בלם אחורי, וזה קצת חבל, אבל לא נורא.
- פנס קדמי דינמו מאיר יופי. פנס אחורי… ובכן ברוב הזוגות שעומדים בתחנה, אין פנס אחורי. זה נראה כאילו גנבו אותו.
- בכלל, נושא תקינות האפניים והתחנות הוא קצת יותר בעיה משציפיתי שיהיה. ראיתי זוג אחד שנראה כאילו ניסו למשוך החוץ את הפנימית של הגלגל. וכאמור, לרוב הזוגות הפנס האחורי חסר. הזוג השני שניסיתי סירב להשתחרר מהנעילה. אחרי המתנה של עשר דקות למוקד הטלפוני של תל- אופן, איפסו לי את ההשכרה ונתנו לי לקחת זוג אחר.
להכל אני מניחה שאני אתרגל. צריך לתת לזה עוד זמן ולהתאמן קצת. אני מקווה בהמשך לרכב איתן מהבית ועד תחנת הרכבת. אבל בשביל רושם ראשוני… לא נפלתי. אני מקווה לחזור ולעדכן פה בהמשך. זהו, בינתיים.
***
צולם בתל אביב, ליד מאהל המחאה בשדרות רוטשילד. יולי 2011.