אתמול בשמונה בערב עמדנו בצפירה. הדגל חרק כל הדרך לחצי התורן. הקריאו קטעים, הקרינו סרטים, שרו שירים עם פלייבק של שירה בציבור. זה אותו הטקס שאני הולכת אליו בכל שנה, אבל השנה הוא הרגיש קצת אחרת. כבכל שנה סיפרו את סיפוריהם של נופלי הישוב הקטן, כולם נהרגו לפני שנולדתי. אבל אני חשבתי על חברה שלנו. מוזר לי לקשר את מותה ליום הזכרון, מכל מיני סיבות. בכלל, בקושי עברה חצי שנה. אבל ככה זה עובד כנראה, זה רשמי וזהו, ואני צריכה להתחיל לקבל את זה.
בשתיים עשרה בלילה עדיין לא רציתי ללכת לישון. עברתי על אלבומים של החבורה שלנו מימי התיכון וחיפשתי תמונות.
בשמונה בבוקר למחרת התייצבנו לטקס בבית הספר התיכון. החצוצרה זייפה בזמן שהדגל הורד לחצי התורן. עברו הרבה שנים מאז הפעם האחרונה שבאנו לכאן, אבל השנה חזרנו אחורה, לסביבה המוכרת שבה כולנו הכרנו בפעם הראשונה. מסביבנו עשרות חיילים שסיימו ללמוד בשנה שעברה, ומגיעים מלאי גאווה ולבושי מדים לטקס הבית ספרי. המורה שלנו שמחה מאד לראות אותנו, אבל לא זכרה את השמות; לא נורא. סך הכל הטקס מתוקתק, כבכל שנה. הילדים התייחסו למעמד ברצינות רבה. אני זוכרת איך זה, גם אני השתתפתי בטקס הזה פעם. הרבה מאד חזרות, הרבה מאד חודשים מראש. הופתעתי לגלות כמה הרבה מילים וקטעים אני זוכרת בע"פ.
בתשע הסתיים הטקס והלכנו לאנדרטה. שמה כבר חקוק בסוף הרשימה הארוכה של נופלי בית הספר. בחדר ההנצחה כבר תלו תמונה יפה שלה. גם אספו סיפורים וזכרונות שאנשים כתבו, תמונות וקטעי עיתונות, ואיגדו לספר. גם הקטע שאני כתבתי שם. בזמן שקראתי זכרונות שאנשים כתבו, חשבתי על זה שהיא מתה, ורציתי להקיא.
—
(לפני חודשיים נסענו ביחד לכרמל. לראות את הנקודה ההיא שבה הכביש מתעקל, לראות את ההרים שבערו עד השמיים.
בין מושב בית אורן העומד ערום בלי עציו הגבוהים, לכלא דמון הצופה ממרחק, ישנה אנדרטה מאולתרת. אנשים מכל הארץ הניחו נרות ופרחים, אבנים ודגלים, מכתבים ופתקים, וכל מה שהם הרגישו להניח שם. הכבאים הציבו להבה שחורה ממתכת, הסוהרים נטעו עץ זית והניחו למרגלותיו אבנים עם שמות חבריהם. אחת האבנים נושאת את שמה. בכל הזמן שעמדנו שם אנשים שהיו בדרכם צפונה או דרומה עצרו את רכבם, ירדו וניגשו לאנדרטה. חלקם רצו לראות, חלקם לחלוק כבוד, חלקם להניח פרחים חדשים. המחשבה שהכאב הגדול הזה נגע בכל כך הרבה לבבות ריגשה אותי מאד.)
—
בעשר ורבע נסענו לבית העלמין. המוני אנשים נאספו, המכוניות עמדו בפקק ארוך לפחות חצי שעה. שוטרי תנועה אבודים ניסו לשווא לסדר את הבלאגן, נהגים צפרו וצעקו. לעומתם, תהלוכה ארוכה של מאות מתושבי העיר, כולם לבושים לבן, צעדה בשקט אל שערי הכניסה. פילסנו את דרכנו בשקט, עד לפינה הרחוקה, עם המדשאה והעץ והקברים החדשים, וחיכינו.
באחת עשרה עמדנו בצפירה. שתי דקות והמחשבות שלי התפזרו לכל עבר. הטקס הצבאי הרבה יותר קצר ומובנה מהשניים האחרים: קדיש, אל מלא רחמים, הדלקת משואה, הנחת זרים, מטח כבוד, בום.
בעשרה לשתיים עשרה הסתיים הטקס. הטקס השלישי בשש עשרה שעות. שרתי את "התקווה" בפעם השלישית בשש עשרה שעות. מאות אנשים שרו בלחש מסביבי, וזה גרם לי להרגיש חזקה יותר.
***
התמונה צולמה בכרמל, במרץ 2011. בגבעה שמעל לאנדרטה עומד עץ הזית, וצופה על בית אורן.