לקחתי איתי מצלמת פילם, ולא צילמתי איתה כלום. לא הרגשתי בנוח. מסביבי כולם צילמו את אותן התמונות. מאותן הזויות. את אותם הפסלים ואותם הנופים ואותם הפרצופים. לא הרגשתי בנוח לצלם. לא מצאתי את הייחוד שלי.
ודווקא בטלפון, צילמתי ללא הפסקה. לא נדרש מאמץ, ללחוץ שוב ושוב על הכפתור. למי אכפת אם אצלם פה בנקודה הזו עוד אלף תמונות, יש מקום בזיכרון. לא צריך לחשוב. זה הגעיל אותי, אבל לא יכולתי לעצור. זה כמו לחוות התקף. התאכזבתי מעצמי, שאני לא עוצרת. שאני לא מצליחה לחיות בתוך הרגע, ורק לוחצת על הכפתור. ובסוף היום, בסוף הטיול, אני לא רוצה להסתכל על התמונות האלה בכלל. יש יותר מדי מהן. יש יותר מדי תמונות של אותו הדבר. אז בשביל מה צילמתי?
כתבתי על זה גם בפוסט הקודם, וזה כנראה ההמשך הטבעי שלו.
בסוף מצאתי את הזמן וישבתי למיין. מחקתי שליש מהתמונות. מאות. וגם אחרי המיון, קשה היה לי למצוא את התמונות הטובות באמת. התמונה הזו, שהעליתי לכאן, היא הייתה יחידה כמעט. הגעתי לרומא בסוף שבוע בשיא החורף, קר מאד, כמעט בכל יום ירד גשם. בבוקר הלכתי ברגל אל הותיקן. מחצית היום ביליתי בתוך המוזיאונים. בסוף המסלול הגעתי אל החצר, והיו שם המון אנשים. הצבעים היו חמים ונעימים אבל לא רציתי לצלם. יותר מדי אנשים. יותר מדי אנשים מצלמים. ואז התחיל לרדת גשם. כולם רצו פנימה. בתוכי נדלק איזה אור קטן, ואני רצתי החוצה. זו הייתה ההזדמנות שלי. אין אנשים. כולם נשטפו. עכשיו אני יכולה לצלם. אז רצתי החוצה, ונרטבתי, אבל כיוונתי בסבלנות: תמונה אחת, שתיים. ידעתי שיצא טוב. ובחזרה פנימה לפני שארטב יותר מדי.
התמונות הבודדות האלה, הן אלה שאנחנו זוכרים. אלה ששזורות באיזשהו רגע, ובהרגשה שהרגשתי באותו הרגע. זה מה שנותן להן משמעות. כשאצפה בתמונה היא תזכיר לי את ההרגשה, את החוויה, לא רק את המקום. תמונות שמצולמות בלי רגע כזה, בלי זיכרון, בלי חוויה, אין להן משמעות. אם אצלם עוד אלף תמונות באותה הנקודה זה לא ישנה את העובדה שאין לה משמעות. אז איך נאבקים בזה? איך עוצרים וחווים את הרגע? איך מוצאים ייחוד בחוויה חסרת ייחוד? כנראה שרצים לתוך הגשם ונרטבים.
***
צולם ברומא, דצמבר 2017