מישהו שאל אתמול בפורום של צילום מה התפקיד של צילום בחיינו. התבוננתי בשאלה והופתעתי. במקרה בימים האחרונים מחשבות על הצילום מעסיקות אותי לא מעט, אז יש לי מה לשתף.
.
בשבילי הצילום הוא מאבק.
זה לא תמיד היה ככה, זה משהו שהשתנה בשנים האחרונות, והבנתי את זה לפני זמן קצר יחסית. צילום הוא תחביב שלי מגיל עשרה. אני נהנית לצלם, אני מאושרת כשאני מבחינה בדברים הקטנים, כשאני מצליחה לתעד אותם, לסדר את הקוים והצבעים במסגרת נעימה, לתפוס אור שפוגע בדיוק בנקודה הנכונה ובעוד כמה שניות כבר לא יהיה שם. לפני כמה שנים גם הגעתי לנקודה שבה הרגשתי מאד נוח להשתמש בצילום לביטוי עצמי. זה לא מקצוע, ואני לא אמנית, אבל זה גרם לי להרגשה טובה.
בשנים האחרונות הצילום הדיגיטלי קצת שיבש את זה. זו ההשערה שלי לפחות. אני מצלמת יותר מכפי שאני יכולה להכיל. אני מקליקה יותר משאני מתבוננת. אני דרוכה ומתוחה למצוא את הפריים. יש לי תמונות שאני שמחה בהן, אבל האמת היא שאני מתקשה לחוות את את הרגע, היעד נעשה יותר חשוב מהדרך. אני משכנעת את עצמי שעדיף לנסות שוב ושוב, ולבחור את הפריים הטוב ביותר אחרכך, בבית. מיותר לציין, אולי, שבהרבה מקרים של בולמוס כזה אני גם לא מרוצה מהתוצאה הסופית. מאף אחת מהן.
אני לא מוחקת.
זו אחת הסיבות שחזרתי להתמקד בפילם. היו סיבות אחרות, גדולות יותר, אבל זו אחת. שמתי את הדיגיטלית בצד (עדיין עם הטלפון, אז זה לא 100%…).
חייבת לעצור ולחשוב האם הפריים שווה את זה. חייבת להבין את האור. נסיון אחד. לא יותר משניים. מתיחה, מדידה, ושחרור. זהו.
זה עזר, אבל רק חלקית. אני עדיין לא שם. עושה לי טוב אבל עדיין מתח פנימי. המאבק הספיציפי הזה מתכתב עם מאבקים פנימיים אחרים שלי ולכן הוא מסמל עבורי משהו גדול יותר. זה תפקידו של הצילום בחיים שלי כרגע. אני מתמודדת במנות קטנות. יש התקדמות. לא אחזור אחורה אבל אגיע למקום חדש.
***
תמונה: בבית, בשבת, בין ערביים. סרט רגיש 1600 אסא של קודאק. דצמבר 2017.