בסוף החודש שעבר השתתפתי בכנס הצילום שמארגן בי"ס גליץ. זכרתי לטובה את החוויה משנה שעברה, וגם השנה היה נפלא.
השנה הכנס עבר לבית האופרה, במשכן לאמנויות הבמה, והשתתפו בו כ1500 איש. האולם היה מעולה, אבל היה קצת בלאגן לוגיסטי (מכיוון שהמקומות לא מסומנים ויש הרבה מאד כניסות לאולם, בכל פעם שנגמר המקום באחד היציעים אנשים שהמתינו להתיישב נשלחו לכניסה אחרת, חיכו שם בתור עד שנגמר המקום, ושוב רצו לכניסה אחרת, וחוזר חלילה). ביריד היה קצת קשה להסתובב, הצפיפות הייתה גדולה כיוון שהמסדרונות של לובי בית האופרה צרים ומפותלים. אבל הצלחתי להתקרב לכמה דוכנים ולראות כמה דברים מעניינים. נקווה שבשנה הבאה יבחר אולם אחר.
הנושא השנה היה "כנגד כל הסיכויים", שזה נושא קצת גנרי מדי לטעמי, וובאמת לא כל ההרצאות התאימו במיוחד, אבל סך הכל הקו הכללי היה נחמד.
בין עבר לעתיד / דינה בווה
דינה היא אשת הייטק שמתעסקת בצילום כתחביב. לאחרונה זכתה במקום ראשון בתחרות צילום של ניקון לשנת 2013, מתוך 100,000 תמונות שהוגשו מכל העולם. כבוד גדול. היום היא עוסקת בעיקר באמנות ויזואלית, צילום מבוים ומעובד בפוטושופ. "בימוי של סטילס", היא אומרת, "זה כמו סרט עם פריים אחד". דינה התחילה את דרכה בפרסום תמונות בפורומים, שם קיבלה הרבה ביקורת על עבודתה. אבל היא לא נרתעה מהביקורת, "כשאנחנו מנסים לעוף, תמיד יש מי שמנסה לחרבן לנו על הראש… תמיד יהיו אנשים שינסו לקצוץ לנו את הכנפיים…". היא לא נתנה לביקורות לפגוע בה והמשיכה לנסות. גם אותנו היא מעודדת לא לתת לביקורות לדכא אותנו, ולנסות לשלוח תמונות לתחרויות.
לחצות את ים האש / עמאר יונס
עמאר מספר שהוא גאה מאד על הדרך שעשה עד שהגיע לעמוד מול קהל עצום שכזה. הוא גם מאד מתרגש מהמעמד, ומתלוצץ איתנו ושומר על מצב רוח טוב: "לא יודע למה, אבל אמרו לי שכולכם תהיו ערומים". את דרכו התחיל בצילום תת ימי. התמונות שבחר להראות לנו מדהימות, מאד לא אופייני לצלם מתחיל. מאוחר יותר פגש אמן ערבי שעודד אותו לנסות להתעסק יותר באמנות ולהתפתח בצילום, ובעקבות זאת הגיע להציג תערוכה בגלריה באום אל פאחם. סדרת הפורטרטים שצילם נשים קשישות בבתיהן יפיפיה. סדרת התמונות והפורטרטים שצילם כשהתלווה לכנופיות שמתגוררות באתר איסוף פסולת מרשימה ומטרידה. בשנה שעברה זכה מקום שלישי ב"עדות מקומית" בקטגוריות סדרות, "וכל ואדי ערה שמע את הצעקות שלי", צחק. בוודאי עוד נתקל בעבודות שלו.
שילוב הצילום בעולם האומנות / שלומי ניסים
שלומי נסים התחיל בצילום תיעודי, והתאהב בו. בדומה למה שסיפרה דינה, גם הוא פירסם תמונות באתרים שונים, קיבל משוב, והתקדם בסבלנות. בתחילת הדרך צילם המון המון סוסים ובעלי חיים. היום פנה יותר לאמנות ולצילום מבוים, הציג בגלריות ותערוכות שונות. מצא חן בעיני שסיפר על ההשקעה שלו לפני כל סשן: למשל איך חזר ללוקיישן כמה פעמים לפני תאריך הצילום כדי להתאמן וכדי לבחור את השעה הנכונה לתאורה הנכונה. עוד מצא חן בעיני כשסיפר שלמרות ההכנות והתכנונים, ברגע האמת הוא לוקח צעד אחורה, ולא מנסה לשלוט בכל פרט קטן, "כדי לתת לדברים לקרות", כדי להיות פתוח לאפשרויות שלא תכנן. או כפי ששתיאר זאת – "באותו הרגע, אני חוזר להיות צלם תיעודי".
עולם אופנה בגישה שונה / אלה אוזן
אלה היא צלמת צעירה ודי מופנמת: במשך רוב ההרצאה התחבאה מאחרי הפודיום. על עצמה העידה שהיא אוהבת אמנות ומציירת. כשפנתה לצילום כמעט ולא היה ברשותה ציוד: מצלמה אחת, עם עדשה של 50 מ"מ, בלי פלאשים. את כל סדרות הצילומים הראשונים ערכה באמצעים ביתיים, תוך היא מאלתרת את מה שהיא צריכה כדי להשיג את האפקט שהיא רוצה. לדוגמה סיפרה לנו על "שיטת השקית" – איך לכרוך שקית פלסטיק סביב העדשה כדי לקבל מעין פילטר ריכוך אור בשוליים. או איך ציפתה את האמבטיה בשקיות זבל שחורות, דחפה את חבר שלה פנימה, ושפכה עליו חלב… מאוחר יותר בטיולים בעולם פה ושם ניגשה לבחורות אקראיות שראתה וביקשה מהן לצלם אותן. "לא צריך דוגמנים", הסבירה. יצאו מכך תמונות מאד יפות. לצילומים היא קמה מוקדם מאד בבוקר, "כי אלה השעות הכי טובות… והאור מוסיף טיפה סוריאליזם לתמונות". את התמונות היא עורכת בפוטושופ כדי להוסיף עוד קצת אוירה מיוחדת. אני ממליצה להסתכל בפורטפוליו שלה. בכל מקרה, כך המשיכה ליצור, באמצעים דלים, עד שנפלה בידה ההצעה הראשונה, והכניסה אותה לעולם צילום האמנות. "בראש מלא פחדים אין מקום לחלומות" כתבה בסיום המצגת שלה, ואזרה אומץ לצאת אלינו מאחורי הפודיום.
ביטוי אישי בעולם צילום המסחרי / אוהד רומנו
לעומת אלה אוזן, אוהד רומנו משתמש המון בציוד תאורה. את דרכו התחיל כעוזר צלם והתמחה בתאורה, וזה ניכר בתצלומיו. היום הוא צלם אופנה ופרסום מוכר ומצליח. כבר בתחילת ההרצאה שלו הוא מתלוצץ איתנו: "אתם יודעים מה שם המשפחה הכי נפוץ בפייסבוק? Photographer… ". אוהד התחיל מאוחר, אבל מספר לנו שהוא מאמין שאף פעם לא מאוחר לתחיל. "הלמוט ניוטון התחיל בגיל 30, ועשה את התערוכה הראשונה שלו בגיל 50". יותר מזה: "התמדה יותר חשובה מכישרון", הוא אומר. בתחילת דרכו צילם ג'חנונים לתפריט, והיום הוא מצלם שערים ל"פנאי פלוס". בשיא ההרצאה אוהד מוסיף לנו וידוי מפתיע: הוא עיוור צבעים! ולמרות זאת הוא בוחר להתעסק הרבה מאד עם צבע בתמונות שלו. הוא מראה לנו הרבה תמונות רוויות, קונטרסטיות, מבוימות. חלקן עם הרבה פוטושופ, חלקן תלויות אך ורק בתאורה. לא את הכל אהבתי, אבל הניסיון הרב שלו ניכר, והעצות שלו חשובות.
ערך מקסימלי בתקציב מינימלי / וניה היימן
וניה היימן, יוצר, צלם ועורך סרטוני וידאו, הוא כוכב עולה ויכול מאד להיות שכבר נתקלתם בשמו או בקליפים המדליקים שלו. אל הכנס הגיע במיוחד מניו יורק, בה הוא מתגורר כעת. ההרצאה שלו היא ההרצאה שלה הכי ציפיתי בכנס, ולא התאכזבתי. וניה הראה לנו המון סרטונים מקוריים, מצחיקים, מאתגרים. החל מפרסומות, דרך קליפים למוסיקאים, סרטי משפחה וחברים, ועוד ועוד. בין לבין סיפר לנו מה הוביל אותו ליצירת כל סרט, איך נראתה העבודה מאחורי הקלעים, ועוד. גם הוא התחיל בלי הרבה ציוד – עם מצלמה אחת, אפטר אפקטס אחת, והרבה אילתורים. כשהבין שזה מה שהוא רוצה לעשות, פרש מלימודי תקשורת חזותית בבצלאל והקדיש לכך את כל זמנו. אהבתי במיוחד את הסיפורים על ההפקות דלות התקציב. איך צילם לבדו בבית בקבוק מעופף על רקע של מסך ירוק, איך שילמו למהגרים בדרום תל אביב כדי להקנות לפרסומת לוק אוניברסלי מבלי לסוע באתרים מסביב לעולם, איך הוסיף חומרים מצולמים מטיולים פרטיים שלו, איך ביקש מכל הצוות להוציא מהכיסים את כל המכשירים הסלולריים כדי להקנות לחדר האפלולי מראה של חדר בקרה משוכלל, ועוד ועוד… לטענתו צלמי וידאו נרתעים מלעבוד באפטר אפקטס, וזו טעות. זה תוכנה שהוא ממליץ לנו ללמוד, היא מוסיפה המון ובסופו של דבר זה חוסך כסף. את ההרצאה שלו הוא מסכם בהמלצה משעשעת במיוחד: "צאו וצלמו את הרעיונות שלכם, גם אם אתם חושבים שהם מטופשים, זה בסדר. תמיד יהיו אנשים שחושבים שזו אמנות. וזה מה שחשוב! מה שאנשים אחרים חושבים על העבודה שלכם. לא?…"
אורח כבוד – דוד רובינגר
הפתעת הערב היא השתתפותו של הצלם הותיק והמפורסם. דויד רובינגר כבר בן 90! הוא מגדיר עצמו כצלם תיעודי, לא כאמן או יוצר. לתפיסתו, "עיתונאי יוצר חוטא למקצוע". דויד צילם ל Time, Life ובמשך שנים רבות תיעד את החיים בישראל. חיי יום יום, מלחמות, פוליטיקה, פורטרטים ועוד. הוא ציטט את העורך שלו ב Time שאמר: "צלמים שמצלמים חד, כאלה אני יכול להשיג תריסר בשקל ("a dime a dozen") . מה שאני צריך זה צלמים שמסוגלים ליצור קשר עם המצולמים שלהם". דויד התסובב ובילה ימים עם ראשי ממשלות ונשיאים וגנרלים, בבתים שלהם, במטוסים שלהם. הוא הראה לנו תמונות של גולדה עם הנכדים, של אולמרט שוטף כלים, בגין נרדם במטוס, רבין חוטף לו את המצלמה ומצלם אותו בחזרה, ועוד ועוד. זה אוסף מרשים מאד וסיפור חיים מהפנט.
לסיכום: כנס מוצלח מאד, עמוס תמונות יפות, סיפורים יפים, ועצות מעניינות . נתראה בשנה הבאה.
***
בתמונה: פורטרט של חברתי לנה, צולם בזמן טיול שלנו ברחובות פלורנטין, דצמבר 2014. הגיע הזמן שאתנסה יותר בצילום פורטרטים ובצילום מבוים, מדגדג לי לנסות את כל העצות ששמעתי בכנס.