אתמול ביקרתי בכנס הצילום, ונהניתי מכל רגע.
כנס הצילום מאורגן ע"י בי"ס גליץ, חצי יום של הרצאות המועברות ע"י צלמים מפורסמים ומיוחדים מהארץ ומהעולם, לצד יריד גדול של ציוד צילום ואביזרים למכירה. בשנה שעברה החמצתי את הכנס, ואני מאד שמחה שהפעם הצלחתי להגיע. הנושא השנה היה "צילום אקסטרים" – ולמרות שלצורך הכנס הם הרחיבו את ההגדרה של הז'אנר, התמה המרכזית הייתה עקבית בכל ההרצאות: איך לדחוף את הגבולות: הגבולות הגופניים והנפשיים (כאדם), והגבולות הטכניים והאמנותיים (כצלם).
צילום קונספטואלי / רונן גולדמן
רונן סיפר לנו על הסדרה שהוא עובד עליה כבר כמה שנים – איך להפוך דימויים ורעיונות שמופיעים לו בחלומות לתמונות. בפרויקטים שלו הוא מעדיף לצלם שכבות רבות (עם חצובה) ולהניח אותן אחת על השניה אחר כך, במקום לאסוף תמונות אקראיות בפוטושופ ולהדביק אותן, בעיקר בגלל בעיות של אור וצל. צילום של אותו הפריים עם מושאים שונים מאפשר לו לשלוט באור ובצל וכך מקנה יותר אמינות לתמונה (למרבה האירוניה, זה חשוב אפילו שהסיטואציה בתמונה היא לא מציאותית). מצא חן בעיני שהוא עובד בתקציב נמוך ועם חברים קרובים. זה נהדר ואני אוהבת את הגישה הזו. הוא הציג כמה רעיונות מקוריים ומעוררי השראה וזה בהחלט עושה חשק לנסות.
צילום בגובה אקסטרים / נדב בן יהודה
נדב הוא מטפס הרים צעיר אך מנוסה, שהספיק לכבוש הרבה פסגות ברחבי העולם. הוא סיפר לנו על הקשיים שהוא נתקל בהם כמטפס שהוא גם צלם: ראשית, מצלמה נחשבת ציוד כבד ומיותר שמקשה על הטיפוס, ונדרשת לא מעט לוגיסטיקה כדי שאפשר יהיה לשלוף אותה במהרה. שנית, כשהיד עטופה בשלוש כפפות קשה מאד לתפעל מצלמה. שלישית, בגובה רב כשאין הרבה חמצן הראיה נפגעת. לצערי מפאת קוצר זמן הוא לא הספיק להרחיב על הפתרונות שלו לבעיות האלה, והתמקד בסיפור שהביא אותו לכותרות ברחבי העולם: כיצד טיפס במשך שלושה חודשים על האוורסט, אך ממש רגע לפני הסוף, הוא נתקל במטפס פצוע, והחליט לוותר על הפיסגה ולסייע לו לרדת מההר. זה אכן סיפור מדהים, והתמונות עוצרות נשימה. נדב מרצה בביטחון רב (אני תוהה אם היה קצין בצבא), ומסביר לנו את השיקולים שלו ושל מטפסים אחרים בתחנות השונות של הטיפוס. בהדרגה מתברר שלא מעט אנשים נהרגים במסעות הטיפוס האלה, לפעמים בצורה אכזרית ביותר, לפעמים ברגע חטוף, מבלי שיש להם כל יכולת לעמוד מול הסכנה או מישהו בסביבה שיסייע. אני מניחה שרבים בקהל שאלו את עצמם איפה עובר הגבול בין אומץ לטיפשות? מתי צריך לעצור? ולמה לצאת למסע כל כך מסוכן מלכתחילה?… כמה עצום כוחו של הטבע, ועם זאת – כמה מדהים כח הרצון האנושי.
צילום טבע אקסטרים / עמוס נחום
עמוס הוא צלם מפורסם שתמונותיו התפרסמו במגזינים הנחשבים ביותר והוא זכה בשלל פרסים (אחד מהם בשנה שעברה, גם כתבתי עליו פה). הוא נוסע ברחבי העולם ומתמקד בצילום תת מימי באיזורים נידחים וקרים. הוא שיתף אותנו בכמה חוויות מדהימות, מפגשים קרובים קרובים עם בעלי חיים מסוכנים מאד. למעשה, לדבריו, בעלי החיים האלה לא מסוכנים כפי שהרגילו אותנו לחשוב. יש עונות ותקופות שצריך להיזהר מהם, ללא ספק, ואסור להתגרות בהם, ללא ספק. אבל צלמי טבע משקיעים זמן רב בללמוד את החיות האלה, והשפה שלהן, וההרגלים שלהן, ואיך להתנהג איתן, ואף מתייעצים כדרך קבע עם חוקרים ומומחים בתחום. מי ששומר על הכללים ומקפיד להיזהר יודע מתי מותר להתקרב ומתי אסור. צריך סבלנות רבה, צריך להישאר עד הרגע האחרון, ולפעמים גם אחרי הרגע האחרון. התמונות שהוא מראה לנו מאלפות ואני חייבת להודות שנפלט לי "וואו" פה ושם: דובת קוטב מאכילה את גוריה, כלב ים מנומר טורף פינגווין, לוויתני אורקה מתחמנים להקת דגי הרינג כדי לבלבל אותם ולטרוף אותם, תנין עצום מימדים בשם Fat Albert שדומה להפליא לדינוזאור, ועוד ועוד. לדעתו של עמוס האתגרים החשובים באמת שצלם נתקל בהם הם אלו הקיימים בינו לבין עצמו, ולא אלו הקיימים בינו לבין הטבע או הציוד. צלם צריך לאתגר את עצמו, קודם כל, וכך יוכל להשיג תמונות טובות יותר.
צילום ספורט אקסטרים / קריסטל רייט
כבר בהתחלה קריסטל התנצלה בחיוך על האנגלית במבטא האוסטרלי הכבד, אבל האמת היא שהיא רהוטה מאד והסיפורים שלה מרתקים. "אני אמנם מאוסטרליה, " היא מסבירה, "אבל בעצם אני סוג של נוודת (nomad). בערך 10 חודשים בשנה אני לא בבית." קריסטל קוראת לעצמה Adventure Photographer, שזו לדעתי הגדרה מאד מעניינת. היא יוצאת למסעות שונים ומגוונים. יש צלמים שמתמקדים בספורט אחד, אבל היא מעדיפה את הגיוון, את העניין. לגלות דברים חדשים. זה לא פשוט בכלל, אבל. הבחירה הזו מחייבת אותה להכיר ולהתנסות בסוגים שונים של ענפי ספורט. האתלטים לא מחכים לצלם, היא הסבירה. הם יטפסו לפיסגה וכשהם יגיעו הם יסדרו את המצנח ויקפצו, ואם הצלם יהיה שם יופי, ואם לא אז לא. לכן הצלם חייב להיות בכושר. לקום לפניהם ולצאת לדרך כדי שיוכל להספיק להתכונן לרגע האמת. חתיכת מאמץ. זה בהחלט מתיש, ולפעמים גם נחבלים ונפצעים. צריך לדחוף את הגבולות אבל במקביל להיזהר ולהיות אחראיים ולקחת סיכונים מחושבים. עוד היא דיברה על החשיבות של סבלנות והתמדה, מודעות גבוהה, עירנות, מוכנות להפתעות וראש פתוח לשינויים בתכנית. חשוב גם להיות בקשרים עם אתלטים, להשקיע אנרגיה בנטוורק, ולא לפחד לדבר עם אנשים וליצור קשרים חדשים. מאד נהניתי להקשיב לה.
גם עמוס וגם קריסטל דיברו על החשיבות של איכות הסביבה, ותפקידו של צלם להגביר את המודעות לנושאים הללו. זיהום הים ומקורות מים, פגיעה בבעלי חיים ובאנשים. זה בהחלט מעורר מחשבה. ביום יום רובנו רחוקים מלחשוב על זה, אבל העולם היפה שנשקף בתמונות שלהם פעמים רבות נמצא בסכנה ממשית.
צילום עיתונות אקסטרים / היידי לוין
אחרונה עלתה לדבר היידי לוין, צלמת מלחמות אמריקאית. נושא ההרצאה שלה קצת שונה, וגם היא עצמה שונה מקודמיה: היא מדברת מאד בשקט, הקול שלה רועד, והיא נחבאת אל הכלים. היא מסבירה במבוכה שלעמוד על במה ולהרצות מול קהל מפחיד אותה יותר מאשר איזורי הקרבות שהיא מתעדת. כשהיא מראה לנו את התמונות שהיא צילמה באיזורי סכסוך בכל העולם בשלושים השנים האחרונות, זה לא מסתדר. קשה להאמין איך האישה העדינה הזו מתרוצצת ביום יום עם אפוד וקסדה תחת אש והפגזות וקרבות. לוב, מצרים, סוריה, ישראל ועזה. התמונות שהיא מראה לנו קשות ומטרידות. אלה לא התמונות הנקיות שראינו לפני רגע אצל צלמי הטבע והספורט, שם הכל כחול וירוק ויפה וקסום. פה הכל חול ולכלוך ודם, בלאגן ואלימות. לפעמים היא עוצרת ומתנצלת שהיא מראה לנו תמונות גרפיות כל כך. זה אמנם מאד לא נעים לצפות, אבל במידה מסוימת אני לא חושבת שהיא צריכה להתנצל. מה שהיא מראה לנו זו המציאות, וזו העבודה שלה, להביא את הדברים האלה לידיעת הציבור.
יש הרבה קונפליקטים שהיא נתקלת בהם כצלמת, ועוד לא מעט קונפליקטים שהיא נתקלת בהם כאישה צלמת. צריך להתלבש בצניעות, ולהיזהר להסתובב לבד ועם מי, ולפעמים לסבול יחס בעייתי רק בשביל לצאת מאיזור מסוכן בשלום. אבל לפעמים זה גם יתרון, שכן נשים שהיא פוגשת מרגישות יותר בנוח לתת לה להתקרב ולצלם אותן במצבים אישיים, וכך לפעמים היא מצלמת תמונות שעמיתיה הגברים לא יכולים להשיג.
לאחרונה הסתובבה בסוריה וראתה מראות מזוויעים בשני צדדי המתרס. "הבת שלי עמדה להתחתן. היא אמרה לי שהיא תהרוג אותי אם אני אסע לסוריה ואהרג שם ואחמיץ את החתונה." היא ספק מתלוצצת. זה נשמע טירוף. איך אפשר לעבוד כך? לסוע מיוזמתך לאיזורים הכי מסוכנים בעולם, רחוק מהבית, ולהשאיר את המשפחה הדואגת מאחור? זה לא פשוט, היא משתפת אותנו בכנות. אבל זה אפשרי. היידי אומרת לנו שהיה לה הרבה מזל והיא לא נפצעה בקרבות האלה, כפי שקרה לרבים מעמיתיה. ועם זאת, אי אפשר לעבוד במקצוע הזה בלי נזק רגשי, ולא מעט צלמים סובלים מפוסט טראומה. לא פשוט, כבר אמרנו?…
לסיכום, היה כנס מצוין, נהניתי מאד לפגוש את הצלמים המעניינים האלה ולראות את התמונות שלהם. הכנס מתקיים יומיים ברציפות, כל ההרצאות שהועברו אתמול יועברו גם היום. אז אם יש לכם זמן היום, אני ממליצה מאד ללכת.
===
בתמונה: דג חרב בחוף אלמוג באילת, אוגוסט 2007. צולם במצלמה שכורה כלשהי. ואחר כך ערכתי בתוכנה לעיבוד תמונה כדי לתקן את הצבעים ולנקות רעשים. זה לא צילום אקסטרים, כמובן, אבל נו, שנורקל זה הכי קרוב שאני אגיע.